So the Rony Pony baby is… um, not exactly a baby anymore?
When did that happen? We just woke up one day and – well – you know. All the cliche stuff. It’s all true.
I started this blog, of course, to blog about her infancy and the joy of being with all four of my children every single day – or at least, of feeding them supper every day, of diapering them every day, of homeschooling them every day. After a decade of being a single and working mama, it felt like a miracle a lot of the time.
Now, a big chunk of that period is behind me. Probably a lesser person would get a new blog and move on, but this is my home, and it’s okay to redecorate from time to time as our lifestyle changes. True, I don’t come home very often these days, but when I do, it’s happy-making to be here.
Here’s what I said at the not-so-big event last week. We made a challah-making party for the girls in her class. No shtick, no DJs, no craziness. It was very DIY and very fun and very exhausting.
Here’s what I said. (I had a very kind friend check the Hebrew over for me to make sure it wasn’t godawful.). Naomi’s dvar Torah follows.
ברוכים הבאים. קודם כל, אני רוצה להודות לכל אחת ואחת מכן, חברות הכיתה, שהגעתן לחגוג עם נעמי ועם משפחתנו. אתן בטח יודעות שכמעט ואין לנו משפחה פה בארץ, לכן הכי חשוב לנו למצוא חברים טובים. כולכן הייתן כמו משפחה עבור נעמי. בשבוע הבא נחגוג ביחד את חג הפורים, ונשמע את מגילת אסתר. מגילת אסתר מספרת סיפור של גלות, אבל בכל סיפור של גלות יש גרעין קטן של תקווה. איזו תקווה? למרות שפורים הוא חג שמח, יש קצת עצב בסוף הסיפור - אסתר המלכה היתה עדיין נשואה למלך אחשורוש, ולא יכלה לחזור לחיות בעם שלה. בסיפור של פורים, התקווה נובעת מאסתר המלכה, אישה צעירה יהודייה שהפכה למקור גאולה כשהבן שלה, דריוש, נתן ליהודים את הרשות לחזור מהגלות ולהתחיל לבנות מחדש את בית המקדש השני. בכל גלות, בכל ההסטוריה, אנחנו רואים את חלום הגאולה. עכשיו במשפחתנו זכינו לבסוף לחזור לארץ אחרי גלות ארוכה באירופה ובקנדה, ולהצטרף לעבודת הבנייה שהתחילה לפני שנים רבות וממשיכה פה במדינה המשותפת שלנו. עבורנו, נעמי היא לבנה יקרה בפרויקט הגדול של עמנו. אנחנו גאים מאוד בנעמי ובכל ההישגים שלה בארבע שנים האחרונות. לא רק שהיא נטעה שורשים חזקים, ולא רק שהיא גידלה גזע חזק ומאוד מבטיח, אלא שהיא כבר אפילו התחילה לפרוח, להפוך לאישה קטנה, שקטה, מנומסת, מכבדת את הזולת ואת עצמה. נעמי היתה תוספת יקרה למשפחתנו, תינוקת חדשה אחרי שנים עם רק ילדים גדולים. הגעתה שינתה אותנו לגמרי. היא הביאה איתה שמחה, צחוק, לפעמים שגעון. זכיתי להיות איתה כמעט כל יום מאז שהיא נולדה עד היום שהיא התחילה ללמוד בכיתה ב' בקרית ים וכל יום שלמדנו ביחד, שיחקנו ביחד, הודיתי לה' שזכיתי להכיר ילדה כזאת. כל ציפור חייבת לעזוב את הקן, וכל בת גם חייבת ללמוד לעוף בכוחות עצמה. לשמחתי לנעמי יש הרבה דמויות מופת של נשים צדקניות – מסיפורים תנ"כיים, כמו אסתר המלכה, מסיפורים של רבניות וצדיקות רבות בארץ ישראל, וגם ממשפחתנו מסבתות ואמהות בשני הצדדים של המשפחה, ומאלישבע, אחותה הגדולה שעזרה לה מאוד. אני מקווה שנעמי תגדל להיות כמוהן אבל גם להיות כמו שהיא עצמה חולמת לחיים שלה. אל תפסיקי לגדול, לחלום, להשיג. לפני מאה שנים היה פה רק חול ומדבר וחלומות ועכשיו – מדינה שלמה. גם את יכולה לבנות עולמות שלמים אם רק תחלמי ותשתדלי מספיק. תודה שבאתן לחגוג איתנו. | Welcome. First of all, I’d like to think every single one of you, class friends, who have come to celebrate with Naomi and with our family. You already know that we have almost no family here in Israel, so it’s very important for us to find good friends. You’ve all become like family for Naomi. Next week, we will celebrate Purim together, and we’ll hear Megillas Esther. Megillas Esther relates a story of exile, but in every story of exile, there is a small seed of hope. What hope? Despite the fact that Purim is a happy holiday, there’s a little sadness at the end of the story – Queen Esther was still married to King Achashverosh, and couldn’t return to live with her people. In the story of Purim, the hope stems from Queen Esther, a young Jewish woman who became the source of redemption when her son, Darius, permitted the Jews to return from exile and to begin building anew the second Beis HaMikdash. In every exile, throughout history, we see the dream of redemption. Now in our family we have finally merited to return to Israel after a long exile in Europe and in Canada, and to join the work of building which began many years ago and continues here in our shared nation. For us, Naomi is a precious brick in the great project of our nation. We are very proud of Naomi and all her accomplishments over the last four years. She has not only established strong roots, and not grown a strong and promising trunk, but she has also already begun to blossom, to turn into a young woman, quiet, polite, honouring the other and herself. Naomi was a precious addition to our family, a new baby after years of only older children. Her arrival changed us completely. She brought with her happiness, laughter, sometimes madness. I was lucky enough to be with her almost every day from the time she was born until she began Grade Two in Kiryat Yam, and every day we learned together, played together, I thanked Hashem that I had merited to know a girl like this. Every bird must leave the nest, and every daughter must also learn to fly on her own. I’m pleased that Naomi has many role models of righteous women – from stories in the Tanach, like Queen Esther, from stories of many Rebbitzens and Tzadikot here in Israel, and also from our family, from grandmothers and mothers on both sides of the family, and from Elisheva, her older sister, who helps her very much. I hope that Naomi will grow to be like them, but also to become what she herself dreams of for her own life. Don’t stop growing, dreaming, accomplishing. A hundred years ago, there was just sand, desert and dreams here, and now – there’s a whole country. You, too, can build entire worlds if you just dream and try enough. Thank you for coming to celebrate with us. |
Read on for Naomi Rivka’s dt!
בס"ד
Thursday, Adar 4, 5777
Naomi’s Bat Mitzvah Dvar Torah 5777
דבר תורה לבת מצווה של נעמי שנת תשע"ז לפני כמה שבועות, בכיתתנו למדנו על המצוות המחוייבות על נערות ונשים. הדלקת נרות שבת וצניעות. אני רוצה להתיחס רק לאחת מהם. הפרשת חלה. כאשר אנו מכינים לחם, או חלה, אנחנו חייבים להוריד חלק מהבצק. בימי ביהמ"ק היו מביאים אותו לכהן. כיום, כיוון שאין בימינו בית מקדש, זורקים אותו או שורפים אותו. מדוע אנו בכלל מורידים חלק מהבצק? לאחר שעם ישראל נכנס לארץ, הפסיק לרדת המן כל בוקר. אז, לזכר המן, ציווה אותנו ה’ להוריד חלק מהבצק. היה עוד לחם, בתקופת בית המקדש שאנחנו מכירים. כל יום שישי בבית המקדש היו מכינים את לחם הפנים, שלא דומה לחלה שאנו אוכלות בשבת כיום. היו אוכלים את מה שהכינו בשבוע שלפניכן ובנס היה הלחם נשאר טרי וטעים. היה עוד מקרה שבני ישראל הביאו משהו לבית המקדש? כן! בפרשה שאנו קוראות בשבת הזאת, פרשת תרומה, קוראים על כך שמשה היה צריך חומרים לבניית המשכן. הוא בקש מעם ישראל להביא את החומרים שהם רוצים. “וידבר ה’ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה...(שמות כ”ה פס’ א-ב)”. פרשת תרומה מקשרת אותנו לתכונה הזאת של נתינה. ה’ לא מכריח אף אחד להביא חומרים. הם צריכים בעצמם להביא את מה שהם רוצים, בכמות שהם רוצים. בפרשתנו מתעוררת עוד עניין. מניין הביאו בנ"י את החומרים להקמת המשכן? מדרש מספר שאלו היו החפצים של המצרים אשר נתנו להם בעת יציאתם ממצרים. העצים שבמשכן היו עצי שיטים. מדרש מספר שאלו היו העצי שיטים שאותם שתל יעקב אבינו בעת כניסתו למצרים. השבוע היה לנו ראש חודש אדר. בחודש אדר, יש לנו את חג הפורים. כמה מהמצוות של פורים הם: מתנות לאביונים ומשלוח מנות. במצוות האלה אנו גם נותנים. במתנות לאביונים אנו נותנים צדקה ובמשלוח מנות אנו נותנים מנה לחבר. ראינו שלחלה, לפרשת השבוע ולפורים יש משהו משותף- שהו, נתינה. אני, כנערה צעירה, דרך חקירה בנושא, למדתי על חשיבות המושג בשבילי שהוא לא להשאר רק עם שלי, צריך לתת, לוותר ולאהוב. שנלמד מהתכונה של נתינה ונלמד לתת מכל הלב. לבסוף, אני רוצה להודות להוריי על כך שהם היו תמיד שם בשבילי, עוזרים, משקיעים בי, ומגדלים אותי. אני רוצה להודות למורה ליויה, שמלמדת אותי כל יום בביה"ס, לאלישבע, האחות הכי טובה בעולם, לגבריאל וירחמיאל, האחים שלי שלפעמים קצת מעצבנים אבל תמיד עוזרים ותומכים, לסבתות שלי, לדודים, לבני דודים וללחברותיי המדהימות מהכיתה ולאורית, המורה שלי לבישול, שעזרה לנו להכין חלות. I would like to thank my parents who are always there for me, who help me, who put in hours of hard work for me and who raise me. Thank you. I want to thank my teacher who teaches me every day at school. I want to thank Elisheva, the best sister in the whole world. I would like to thank Gavriel Zev and Yerachmiel, my brothers who are sometimes annoying but are also always there for me. I also want to thank my grandmothers, my aunts and uncles and my cousins. I also want to thank Orit, my baking teacher, who made challahs with us today. | A few weeks ago in our class, we read about the mitzvot which are incumbent upon girls and women: lighting Shabbat candles and modesty. I want to pay attention to just one of them: taking challah. When we prepare bread or challah, we must separate a piece of the dough. In the time of the Beit HaMikdash, they’d bring it to the Kohen. Today, since there is no Beit HaMikdash in our times, we throw it out or burn it. Why do we separate a piece of the dough at all? After Am Yisrael entered the Land of Israel, the man stopped falling every morning. Then, in commemoration of the man, Hashem commanded us to separate part of the dough. There was another type of bread we can recall from the period of the Beit HaMikdash. Every Friday in the Beit HaMikdash, they would prepare Lechem HaPanim (the showbread), which didn’t resemble the challah that we eat on Shabbat today. They would eat what they had prepared the previous week, and by a miracle, the bread would stay fresh and tasty. Was there any another situation in which Bnei Yisrael would bring something to the Beit HaMikdash? Yes! In this week’s parsha, Parshat Terumah, we read about the fact that Moshe needed materials for building the Mishkan. He requested that Am Israel bring whatever materials they wanted. “And Hashem said to Moshe saying: Speak to Bnei Yisrael and take for me a contribution” (Shemot 25:1-2). Parashat Terumah connects us with the characteristic of giving. Hashem isn’t forcing anyone to bring materials. They need to bring on their own what they want, in the quantity they want. This parasha also highlights another concept: Where did Bnei Yisrael get the materials to build the Mishkan? A midrash relates that these were materials of the Egyptians which were given to them at the time that they left Egypt. The trees used in the Mishkan were acacia trees which Yaakov Avinu planted at the time he went down to Egypt. This week, we observed Rosh Chodesh Adar. In the month of Adar, we have the festival of Purim. A few of the mitzvot of Purim are: giving to the poor and sending gifts of food. In these mitzvot we are also giving. With gifts to the poor, we are giving tzedaka, and with gifts of food, we are giving food to a friend. We have seen that challah, our weekly parasha, and Purim, all have something in common, and that is: giving. I, as a young girl, through investigating this topic, have learned about the importance of the concept for me, and that is not just to stay on my own, but rather to give, to give up, and to love. May we all learn from the trait of giving and learn to give with all our heart. Finally, I’d like to think my parents for always being there for me, helping me, investing energy in me, and raising me. I’d like to think my teacher Livia, who teaches me every day at school, Elisheva, the best sister in the world, Gavriel and Yerachmiel, my brothers who sometimes bug me a little but are always helpful and supportive, my grandmothers, to my aunts, cousins, and my wonderful friends from my class and Orit, my cooking teacher, who helped us prepare the challahs. I would like to thank my parents who are always there for me, who help me, who put in hours of hard work for me and who raise me. Thank you. I want to thank my teacher who teaches me every day at school. I want to thank Elisheva, the best sister in the whole world. I would like to thank Gavriel Zev and Yerachmiel, my brothers who are sometimes annoying but are also always there for me. I also want to thank my grandmothers, my aunts and uncles and my cousins. I also want to thank Orit, my baking teacher, who made challahs with us today. |
|
Comments
Post a Comment
I love your comments!